"הלימודים באוניברסיטה יכולים להביא את מיטב הנוער לידי כפירה, שמאלנות, חוסר צניעות, רווקות מאוחרת ואימהות חד הורית". כך טוענים רבנים בקרב הציונות הדתית. לדבריהם, כשמתחכמים מדי מאבדים את הטבעיות, את הקשר לזהות הדתית ונטמעים בחברה הכללית.
החברה בישראל של המאה ה- 21 היא אמנם חומרנית ומקדשת את הצלחת היחיד, אך הרבה יותר סובלנית, פחות קיצונית, רוחנית מאד. חילוניים רבים לא יאכלו חזיר אך ינשנשו פירות ים, יאזינו לשיעורים על פרשת שבוע בבתי קפה חילונים, יקעקעו בבשרם את הכתובת: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ויפזזו בעוז, גברים ונשים בערבוביה אחת, קולנית וצמאה לזהות "מי שמאמין לא מפחד!".
אין לשער כיצד הייתה נראית היום היהדות ללא הלמדנות ומה היה סופה באם הייתה מתבססת על הקרבת קורבנות בלבד. היהדות הייתה מאז ומעולם בית גידול לפורצי דרך, לכאלה שסחבו על גבם את המטען הרוחני, אך לא הסתגרו בד' אמותיו של בית המדרש: "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניכם משכחת עוון".
האקדמיה מפרה את הסטודנטים הדתיים. אם הצבא היה כור ההיתוך החברתי שלהם, הרי שהאוניברסיטה היא כור ההיתוך שלהם לקראת חיי המעשה. היא חושפת אותם לעוד שכבות ואולי מנערת אותם מן האליטיזם הבדלני, כשהם מבינים שהאיכות, העומק והמשמעות לא מצויים רק בתרמיל שלהם.
לציבור הדתי יש מה להפסיד מן ההסתגרות. לא בכדי נאמר "חכמה בגויים תאמין", משמע, אל תדיר רגלך מן החכמה הכללית. רבים מדברי החכמה בספרי משלי, קהלת, מסכת אבות, הגמרא וכתבי הפוסקים שאובים מחכמי אנוש. גדולי התנאים, האמוראים והראשונים התערו בסביבתם והיו חלק ממנה - מה אנחנו כי נהיה שונים מהם?
מה שמנחה את אותם רבנים מעבר לדאגתם הכנה, היא קטנות האמונה שלהם, חוסר יכולתם להתמודד עם אתגרי המודרנה, החשש שלהם מהרבנים החרדים, ומעל לכל, כנראה, התחושה שתורתם אינה שלמה. הערגה שלהם להתנהג כפי ש"יהודי טוב" מתנהג, כפי שחרדי מתנהג, מעבירה אותם על דתם.
הדבר הקל ביותר הוא להסתגר, להתבדל, להתחפר. במקום זאת יש להתחבר, לחבר, לקרב ולהתקרב. ומי לנו גדול מהרב קוק שדבריו כה מתאימים לצורך בחיבור לציבור הכללי, חלילה מהתנתקות הימנו: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה".
